ידועים בציבור

בית המשפט למשפחה חזר וקבע כי בני זוג יוכרו כידועים בצבור לאחר מגורים של שנה וחמישה חודשים ביחד, תוך שהוא מצטט פסיקה שקבעה כי בני זוג שחיו יחד שלושה חודשים הנם ידועים בצבור. בית המשפט למשפחה דן בשאלה אם יש להצהיר על התובע כבן זוגה של המנוח בהתאם לסעיף 55 בחוק הירושה הדן בירושה של ידוע בצבור.

בחודש מרץ 2009 החליטו התובע והמנוחה לעבור להתגורר יחדיו בבית הורים ואף חתמו על הסכם דיור בבית ההורים לצורך מגורים משותפים ביחידת דיון משותפת. התובע והמנוחה התגוררו יחדיו ביחידת הדיור בבית ההורים החל ב-1.7.2009 ועד 9.12.2010, דהיינו שנה וחמישה חודשים בלבד.

התובע טען כי הוא והמנוחה היו בני זוג ידועים בצבור כהגדרתם בסעיף 55 לחוק הירושה ולפיכך הוא זכאי לרשת מחצית מעזבון המנוחה. מנגד, טענה בתה של המנוחה כי הם לא חיו "חיי משפחה במשק בית משותף" ולפיכך הוא לא עונה על הגדרת בן משפחה כמשמעותו בחוק. לדבריה משק הבית המשותף נוהל על ידי בית האבות והם התגוררו שם כשותפים לאותה יחידת דיור. בית המשפט ערך סקירה מחודשת של ההלכה המשפטית בנושא "ידועים בצבור".

מה נדרש לצורך קיום "חיי משפחה"?

במש מצטט פס"ד ע"א 621/69 (ניים נ' יוסטר) שבו קבע בית המשפט העליון כי "חיי אישות כבעל ואשה… מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה…".

מה נדרש לצורך קיום "משק בית משותף"?

"לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות כדאיות כספית או סידור ענייני לא כפועל יוצא טבע מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים…".

מהי "תקופת הזמן" המינימלית לקיום חיי משפחה?

"המחוקק לא קבע תקופת זמן מינימלית לקיום חיי המשפחה המשותפים… תקופת זמן של קרוב לשנה יכולה להיות מספקת… אין ספק כי תקופת זמן כזאת וגם קצרה ממנה בהרבה, מספקת בהחלט". בע"ז 3696/90 קבע בית המשפט כי בני זוג נחשבים כידועים בצבור גם אם חיו יחדיו רק שלושה חודשים.

בית המשפט קבע כי התובע עבר לגור יחד עם המנוחה ביחידת הדיור בבית ההורים. הן התובע והן המנוחה פנו יחדיו לבית ההורים וניהלו במשותף את המשא ומתן כפי שהעידו העדים המתגוררים כדיירים בבית ההורים. כמו כן, העדים אישרו כי המנוחה והתובע חיו יחדיו כזוג לכל דבר ועניין. המדובר בעדים אובייקטיבים שאין להם כל עניין בתוצאות ההליך.

התובע העיד כי בתקופה האחרונה לחייה הוא סעד אותה, לא עזב אותה ליום אחד והסביר כי אם לא היה במקרה זה קשר אישי של אהבה אחווה ורעות, מה היה לתובע להשאר לצידה של אישה חולה.

הצדדים גרו ביחידת דיור אחת ולפיכך התאפשר להם אף לחיות חיי אישות. העובדה שהתובע והמנוחה קיבלו כמו יתר הדיירים שירותי הסעדה, כביסה, ניקיון, תרבות ועוד, לא פוגעת בכך שהם ניהלו משק בית משותף. בית המשפט קבע כי מספיק להוכיח מגורים משותפים תחת קורת גג אחת וחיים של מסירות ודאגה אחד לשני כפי שמקובל אצל בני זוג נשואים.

בית המשפט לא קיבל את הטענה כי יש צורך בתשלום משותף של הוצאות משק הבית לצורך הגדרה של ידועים בצבור. גם אם בן הזוג ממן מכיסו את כל ההוצאות או שבני הזוג עורכים חלוקה קפדנית של ההוצאות, הדבר אינו פוגע בכך שניתן לראותם כמי שמנהלים משק בית משותף. גם העובדה שבני הזוג ערכו הסכם ממון מלמדת כי המנוחה ראתה בתובע בן זוג, שהרי אחרת, מדוע היא ערכה הסכם ממון איתו.

לאור זאת, בית המשפט קבע כי התובע עמד בנטל ההוכחה והוכיח כי היה בן זוגה של המנוחה ויש להיעתר לתביעה. לפיכך ניתן פס"ד הצהרתי לפיו התובע היה ידוע בצבור של המנוחה על פי חוק הירושה וחייבו את הנתבעת, הבת, כי תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של התובע בסך של 50,000 ש"ח.